רש"ש על חגיגה כ״ה

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על חגיגה כ״ד ע״ב רש"ש על חגיגה כ״ו ע״א »

1 חגיגה פתח ↗

וְלַיְיתוּהּ בִּכְלִי חֶרֶס הַמּוּקָּף צָמִיד פָּתִיל! אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שׁוֹנִין: אֵין הַקֹּדֶשׁ נִיצּוֹל בְּצָמִיד פָּתִיל.

2 חגיגה פתח ↗

וְהָתַנְיָא: אֵין חַטָּאת נִיצֹּלֶת בְּצָמִיד פָּתִיל. מַאי לָאו: הָא קֹדֶשׁ נִיצּוֹל! לָא: הָא מַיִם שֶׁאֵינָן מְקוּדָּשִׁים נִיצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל.

3 תוספות פתח ↗

שרצועה של כותים מפסקת. הקשה הר"ר אלחנן היאך היו מביאין אפר פרה לגליל דא"א לעשות אלא בירושלים וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים ושמא דבשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כדאמר פ' כ"ג בנזיר דף נד. הקשה הר"ר אלחנן דתניא בתוספתא ארץ העמים טמאה מקוואותיה ושביליהן טמאין ארץ הכותים טהורה ומקוואותיהן טהורין ושביליהן טהורים כו' ונראה למורי דהתם נשנית קודם שקלקלו לדמות יונה כדאיתא פ"ק דחולין דף ו. והכי משמע בירושלמי דע"ז פ"ב בעו כותאי קומי רבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו אמר להו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם דתנינן תמן א"י טהורה מקוואותיה טהורים כו' ולאחר שנתקלקלו שאף רבי מאיר מצינו שגזר עליהן בפ"ק דחולין:

4 תוספות פתח ↗

אהל זרוק לאו שמיה אהל. בפרק כ"ג בנזיר דף נה. ושם אמר כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי בר יהודה מטהר מאי לאו דרבי סבר משום אוירא גזרו ורבי יוסי סבר לא גזרו משום אוירא לא דכ"ע משום גושא גזרו משום אוירא לא גזרו מר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ומר סבר שמיה אהל והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה מלאה ספרים וזרקה על פני המת באהל טמאה וכו' וקשה מאי קאמר כיון דס"ל שמיה אהל אמאי זרק על פני המת טמאה אהל זרוק הוא וחוצץ וי"מ והתניא לשון קושיא הוי והכי פריך כדפרשינן וחוצץ ואח"כ דמסיק וקאמר ואי בעית אימא גר' דכ"ע לא שמיה אהל וגרס דכ"ע משום אוירא ומר סבר דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן והקשה הר"ר אלחנן דבשמעתין משמע דפליגי אי שמיה אהל בזרוק אי לא והכי נמי בפ' בכל מערבין עירובין דף ל: ושם ודוחק הוא לומר דנקט הכא לישנא דאהל זרוק משום דמעיקרא בעי למימר ליה ולפי המסקנא אינו ועוד קשה להר"י דהתם נמי צ"ל לרבי יוסי בר יהודה דשמיה אהל כי מוקי פלוגתא בשמא יוצא ראשו ורובו ולית ליה טעמא דאוירא לא שכיח ואמאי מטהר רבי יוסי אם לא מטעם דאהל זרוק שמיה אהל ותהדר קושיין לדוכתה מתיבה מלאה ספרים אמאי מטמא ותירץ ר"י דלעולם אמת הוא דפליגי באהל זרוק שמיה אהל ודוקא כגון שידה תיבה ומגדל שהולכים אבל זרק תיבה לא הוי אהל וכן משמע במסכת אהלות פ"ח מ"ה עוף הפורח או הקופץ וספינה המטרפת לא הויא אהל ומייתי סייעתא מזורק תיבה מלאה ספרים מדקאמר ואם היתה מונחת טהורה והיינו שהולכת בנחת והיינו אהל זרוק וזרק דרישא לא חשיב אהל זרוק דומיא דעוף הפורח:

5 רש"י פתח ↗

ויניחנו לרגל - שטומאת עם הארץ אינה ברגל וימכרנה:

6 תוספות פתח ↗

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם. מתני' היא בפ"ו דדמאי ופירש רש"י טעם של משנה זו מטעם ברירה דמעיקרא הוברר הדבר שאלו לחלקו נפל אבל בשני מינים לא אמרינן הוברר הדבר וכן פירש הוא עצמו משנה אחרת גר ונכרי שירשו את אביהן יכול לומר טול אתה ע"ז ואני אטול מעות דאית ליה ברירה התם והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית ליה ברירה תקשי מיניה לרבי יוחנן דאמר אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אלמא אין ברירה וכן בבכורות פרק יש בכור בכורות דף מח. גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא ר' מאיר ורבי יהודה כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אי יש ברירה או לא ומההיא דהלוקח יין מן הכותים דמאי פ"ז מ"ד ליכא לאקשויי דשמעינן מינה ברירה דהתם טעמא אחרינא איכא שמפרש דבריו בהדיא אבל ירושה דממילא הויא לא וכן בפ' בכל מערבין עירובין דף לז: ושם איכא מאן דאית ליה הך סברא וכי תימא דמדרבנן מודה רבי יוחנן דאית ליה ברירה הא שמעינן ליה בשילהי ביצה דף לז: ושם אין ברירה אף בעירובי תחומין ומיהו כמה סתמי משניות דמצינו דאין ברירה ובכמה מקומות פלוגתא דתנאי ובפרק בכל מערבין עירובין דף לז: ושם דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בעירובי תחומין דאיירי בה:

7 חגיגה פתח ↗

מַתְנִי׳ מִן הַמּוֹדִיעִים וְלִפְנִים נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ — אֵין נֶאֱמָנִין. כֵּיצַד? הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִין — נֶאֱמָן, יָצָא — אֵינוֹ נֶאֱמָן.

8 ערכין פתח ↗

וְאַחַר כָּךְ מֵתָה בִּתּוֹ, פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּתֵּחַ, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה — כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת — כָּשֵׁר. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹ רָאָה... אִם לֹא יַגִּיד״, בִּרְאִיָּיה וְהַגָּדָה תְּלָא רַחְמָנָא מִילְּתָא, וְהָא אִיכָּא. וְאֶלָּא ״וְהוּא״ לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: רָאָה סִיאָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין, וְעֵידָיו בֵּינֵיהֶן, וְאָמַר ״מַשְׁבִּיעַנִי עֲלֵיכֶם אִם יוֹדְעִים אַתֶּם לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי״, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד״, וַהֲרֵי לֹא יִיחֵד עֵידָיו. יָכוֹל אֲפִילּוּ אָמַר ״כׇּל מִי״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד״, וַהֲרֵי יִיחֵד עֵידָיו. אֲבָל בַּקׇּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן וְכוּ׳. אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא — עָשִׁיר הוּא! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אֵימָא: מַנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא. פְּשִׁיטָא! כְּשֶׁהָיָה אָבִיו גּוֹסֵס. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה? קָא מַשְׁמַע לַן. סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּבָאָה לוֹ בְּרִיבּוֹאוֹת, עָשִׁיר הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּשֶׁהָיְתָה מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים. וְהָאִיכָּא שְׂכִירוּת? שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסּוֹף. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם סְפִינָה! הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִיכָּר — נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ, וְחַמָּר — נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ. מַתְנִי׳ הַשָּׁנִים בַּנִּידָּר, כֵּיצַד? יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ זָקֵן — נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן, וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד — נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד. הָעֲרָכִין בַּנֶּעֱרָךְ, כֵּיצַד? אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ הָאִשָּׁה — נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה, וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ — נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ. וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ, כֵּיצַד? הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ, וְנַעֲשֶׂה יָתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ, פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים, וְנַעֲשָׂה יָתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים — נוֹתֵן בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אַתָּה הִקַּשְׁיתָּ דָּמִים לַעֲרָכִין, מַרְגָּלִית לְקַלִּים, וְלִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ. יָכוֹל נַקִּישׁ עֲרָכִין לְדָמִים, שֶׁיִּתֵּן כִּשְׁעַת נְתִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּעֶרְכְּךָ כֵּן יָקוּם״, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. מַתְנִי׳ יוֹם שְׁלֹשִׁים כִּלְמַטָּה הֵימֶנּוּ, שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה״, הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכוּלָּן מִשְׁנַת שִׁשִּׁים, מָה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה הֵימֶנָּה, אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה הֵימֶנָּה. הֵן? אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחְמִיר, נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ לִגְזֵירָה שָׁוָה, מָה שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִּשְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה, אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה מִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, בֵּין לְהָקֵל וּבֵין לְהַחְמִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֵד שֶׁיְּהוּ יְתֵירוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד. גְּמָ׳ מוּפְנֶה, דְּאִי לָא מוּפְנֶה — אִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן. ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ יַתִּירָא כְּתִיבִי. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּאִי רַבִּי — הָאָמַר: ״עַד״ ״וְעַד״ בַּכְּלָל. דְּתַנְיָא: ״מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי״, יָכוֹל רִאשׁוֹן וְלֹא רִאשׁוֹן בַּכְּלָל, שְׁבִיעִי וְלֹא שְׁבִיעִי בַּכְּלָל, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו״, רֹאשׁוֹ וְלֹא רֹאשׁוֹ בַּכְּלָל, רַגְלָיו וְלֹא רַגְלָיו בַּכְּלָל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב״. רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, ״רִאשׁוֹן״ וְ״רִאשׁוֹן״ בַּכְּלָל, ״שְׁבִיעִי״ וּ״שְׁבִיעִי״ בַּכְּלָל! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, שַׁקּוֹלֵי מְשַׁקְּלִי קְרָאֵי. מִכְּדֵי כְּתִיב: ״מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים״, תּוּ ״מִבֶּן חָמֵשׁ וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים״ לְמָה לִי? הִילְכָּךְ אִישְׁתְּקִלוּ לְהוּ. אָמַר מָר: ״רֹאשׁוֹ״ — וְלָא רֹאשׁוֹ בַּכְּלָל, ״רַגְלָיו״ — וְלֹא רַגְלָיו בַּכְּלָל. מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי סִימָנִים דְּגוּפוֹ מִסִּימָנִים דְּרֹאשׁוֹ. אִיבָּעֵית אֵימָא: ״לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהוּ יְתֵירוֹת עַל הַשָּׁנִים חוֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְמַעְלָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חֹדֶשׁ וָמַעְלָה״, מָה לְהַלָּן מִבֶּן חוֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד, אַף כָּאן מִבֶּן חוֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד. וְאֵימָא כִּי הָתָם, מָה הָתָם חַד יוֹמָא, אַף כָּאן חַד יוֹמָא? אִם כֵּן, גְּזֵירָה שָׁוָה מַאי אַהֲנִי! תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים, שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה, וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי, וְכֵן שֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת — כּוּלָּן מֵעֵת לְעֵת. שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים, מְנָלַן? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, אָמַר קְרָא: ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״, שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם. שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה — דִּכְתִיב: ״עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ״, מִמְכָּרוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם. שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה, דִּכְתִיב: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ״, פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. שֵׁשׁ שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי — דִּכְתִיב: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית״, זִימְנִין דְּבִשְׁבִיעִית נָמֵי יַעֲבוֹד. וְשֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת כּוּלָּן מֵעֵת לְעֵת. לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: לַעֲרָכִין. רַב יוֹסֵף אָמַר: לְפִרְקִין דְּ״יוֹצֵא דּוֹפֶן״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי פְּלִיגִיתוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, אֲנָא אֲמַרִי חֲדָא, וְהוּא אֲמַר חֲדָא. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פְּלִיגִי, מַאן דְּאָמַר לַעֲרָכִין לָא אָמַר לְ״יוֹצֵא דּוֹפֶן״? וְהָאָמַר רַב: הִילְכְתָא בְּכוּלֵּהּ פִּירְקָא מֵעֵת לְעֵת. וְאֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לַעֲרָכִין, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר לְ״יוֹצֵא דּוֹפֶן״? דּוּמְיָא דְּהָנָךְ, מָה הָנָךְ דִּכְתִיבָא, אַף הָנָךְ דִּכְתִיבָא. וְאִידַּךְ, אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיבָא, הַאי ״שֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת״ —

1 גמרא א"ר אלעזר שונין כו'. כצ"ל בל"י:

2 גמ' שם והתניא אין חטאת ניצלת בצ"פ. משנה ערוכה היא בפי"א דפרה מ"א ועט"א:

3 תד"ה שרצועה. וה"מ בירושל' דע"ז פ' בתרא. סוף ה"ד:

4 תד"ה אהל. וכ"מ במס' אהלות עוף הפורח או הקופץ וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה לא הוי אהל. כ"ה שם וכצ"ל:

5 רש"י ד"ה ויניחנו לרגל. וימכרנה. לכאורה אף הוא בעצמו מותר לו לאכול. ועי' לקמן כו בפי' ד"ה טמאה היא:

6 תד"ה חבר. ומההיא דלוקח יין מבין הכותים. כצ"ל:

7 במשנה מן המודיעים ולפנים נאמנים כו'. הט"א כתב דמשמע ליה דאקדש דוקא קאי ע"ש. ולא מפיו אנו חיין דבהדיא איתא כן בגמרא "תנא נאמנים על כ"ח הדקים לקדש" וכן התוי"ט רמז בזה להברייתא הלזו:

8 תוי"ט ד"ה ולפנים. הא מודיעים עצמה לא מהימן כו'. ועל מן המודיעים ולחוץ א"נ דייק הא מודיעים כלפנים אבל אביי לקמן לא דייק רק מבבא דסיפא. ונראה משום דמצינו לפעמים בקרא דגם הוא בכלל כמו ומיום השמיני והלאה וגו' בפ' אמור דיום השמיני ג"כ בכלל כדאיתא בתו"כ ועי' בערכין יח אולם מצאנו כדיוק התוס' יו"ט ג"כ בגמרא פסחים פה ב על מתני' דמן האגף ע"ש:

« רש"ש על חגיגה כ״ד ע״ב רש"ש על חגיגה כ״ו ע״א »